מחקר של הבנק המרכזי של איטליה: מטבעות יציבים אינם בהכרח זולים יותר להעברת כסף לחו"ל

הבנק המרכזי של איטליה בדק העברות כסף במטבעות יציבים — והגיע למסקנה מפוכחת

אחת ההבטחות הוותיקות של עולם המטבעות הדיגיטליים היא הוזלת העברות הכסף בין מדינות. עובד זר ששולח משכורת למשפחתו, בן משפחה שמעביר סיוע לקרוב מעבר לים, עסק קטן שמשלם לספק בחו"ל — כולם משלמים היום עמלות שנחשבות גבוהות. חוקרים מטעם הבנק המרכזי של איטליה (Banca d'Italia) החליטו לבדוק את ההבטחה הזו לא בתיאוריה אלא בשטח, והתוצאה, שדווחה בימים האחרונים, מצננת את הציפיות: אין יתרון עלות עקבי למטבעות יציבים על פני ערוצי ההעברה המסורתיים.

איך נבדק הדבר

לפי הדיווחים, המחקר לא הסתמך על מחירונים מוצהרים אלא על שיטה שמכונה "לקוח סמוי" (mystery shopping) — בחינה של העברות בפועל, בעשרה מסלולי העברה שונים בין מדינות. זו נקודה חשובה: בעולם התשלומים הפער בין העמלה שמוצגת בשלט לבין העלות בפועל הוא כמעט תמיד לרעת השולח, והוא מסתתר בשער ההמרה ולא בשורת העמלה.

בדיווח של אתר crypto.news על המחקר צוין ששיעור העלות הכולל הגיע בחלק מהמסלולים לכ‑9%. הנתון הזה לא הופיע במקורות הנוספים שבידינו, ולכן נכון להתייחס אליו כרף עליון שדווח ולא כממוצע.

הכסף לא נשאר בבלוקצ'יין — הוא נעצר בכניסה וביציאה

זו המסקנה המרכזית, ושתי הסקירות המבוססות שקראנו מסכימות עליה. ההעברה עצמה ברשת הבלוקצ'יין היא אכן זולה ומהירה. הבעיה מתחילה בשני הקצוות: כדי לשלוח, צריך להמיר כסף רגיל (יורו, דולר, שקל) למטבע יציב דרך זירת מסחר או שירות המרה; וכדי שהכסף יהיה שימושי בצד המקבל, צריך להמיר אותו חזרה למטבע מקומי ולהעביר לחשבון בנק. שני המעברים האלה — המכונים בעגה המקצועית "רמפות" — הם שגובים את המחיר.

CoinDesk מדגיש בסיקורו את שלושת המרכיבים: עמלות זירות המסחר, המרווח בשער חליפין, ומערכות הבנקאות שדרכן הכסף בסופו של דבר זורם. Cointelegraph מוסיף זווית נוספת — לדבריו, אותם גורמים הסבירו לא רק את פערי המחיר אלא גם את פערי מהירות הסליקה בין המסלולים. במילים אחרות, גם כשההעברה "נסגרת" ברשת תוך דקות, ההמתנה האמיתית מתרחשת בבנק שבקצה.

למה זה נוגע לקורא הישראלי

ישראל היא מדינה שבה עוברות העברות כסף רבות לשני הכיוונים: עובדים זרים ששולחים כספים למדינות מוצאם, עולים חדשים שמקבלים כספים ממדינות המוצא שלהם, סטודנטים ובני משפחה בחו"ל, ועסקים קטנים שמשלמים לספקים בעולם. מי שנתקל בעמלת העברה בין‑לאומית של בנק ישראלי, ולצידה שער המרה שאינו השער היציג, מבין היטב את הבעיה שהמחקר מנסה למדוד.

המסקנה המעשית איננה ש"המטבעות היציבים חסרי תועלת", אלא שהחיסכון תלוי לחלוטין בנקודות המפגש עם המערכת הפיננסית הרגילה. במסלול שבו בשני הקצוות קיימות זירות תחרותיות ובנקים משתפי פעולה, ייתכן חיסכון; במסלול שבו הצד המקבל נאלץ לעבור דרך שירות המרה יקר, היתרון נמחק ולעיתים מתהפך. מי שבוחן ערוץ כזה חייב לחשב את הסכום שהגיע בפועל לצד השני — ולא את העמלה המוצהרת.

ומה עם הסיכונים

לצד שאלת המחיר יש כאן שאלות שאינן נעלמות: החזקת מטבע יציב היא החזקת התחייבות של גוף פרטי, ולא של בנק מרכזי; פעילות מול זירות מסחר כרוכה בדרישות זיהוי ובסיכוני משמורת; ובישראל, כל רווח או המרה עשויים לחייב דיווח ומיסוי מול רשות המסים, ומוסדות פיננסיים נוהגים לבקש הוכחת מקור כספים. ברשתות החברתיות ובקבוצות שונות מוצגות לעיתים העברות כאלה כפתרון קסם וחינמי — המחקר האיטלקי הוא תזכורת שגם כשהטכנולוגיה זולה, התשתית סביבה עולה כסף.

הבנקים המרכזיים באירופה עוסקים בשנים האחרונות בשאלה הזו לא במקרה: היא נמצאת בלב הדיון על תשלומים חוצי גבולות ועל מקומם של מטבעות דיגיטליים ממשלתיים. מחקר מסוג "לקוח סמוי" הוא נדבך אחד בתמונה, ולא מילה אחרונה.

המידע בכתבה נועד להרחבת הדעת בלבד ואינו מהווה ייעוץ השקעות או תחליף לייעוץ מקצועי.

מקורות: CoinDesk · Cointelegraph · crypto.news